חוליגנים עם סטייל

19 באפריל 2016, דה דן, לונדון
מילוול – פליטווד טאון 0:1 (League One)
לאלבום התמונות המלא: https://flic.kr/s/aHskvCHU1a

בשיר האוהדים של מילוול, Let 'em come, יש שורה אחת שבעצם מתארת את מילוול במיטבה: "We're the best team in London, no, the best in the World". בהתחשב בעובדה שמדובר בקבוצה ששיחקה רק שנתיים בליגה הבכירה, מדובר באמירה קצת נועזת, אבל זו מילוול – גאה, בטוחה בעצמה, כשמאחוריה נאמנות חסרת פשרות של האוהדים.
בשנת 1993 עזבה מילוול את הדן הישן ועברה אל הדן החדש שממוקם בדרום ברמונדזי בדרום-מזרח העיר. הדרך אל האצטדיון נראית כאילו מילוול נמצאת במקום שהכי הולם אותה. דימוי החוליגנים שדבק במילוול תואם את זה שנראה כאילו 95% מאוכלוסיית השכונה מעשנת וקשה לשמוע באזור (ובמיוחד לא במגרש) משפט שלא כולל בתוכו את המילה האסורה על כל הטיותיה.
למרות כל הציפיות, לא נרשמו אירועי אלימות ונראה שהאוהדים של מילוול לא כאלה חוליגנים. יכול להיות שזה עוד מקרה של ניפוח תקשורתי ויכול להיות שזה בכלל קשור לזהות היריבה, פליטווד טאון. פליטווד שיחקה לראשונה ב-Football League רק ב-2012/13 והעלייה שלה לליגה השלישית הייתה העלייה ה-6 בתוך 10 שנים. העיר הזו כל כך חור, שאפילו ביציעים עלתה השאלה "איפה זה בכלל פליטווד?". לתוהים, העיר נמצאת במרחק יריקה מבלקפול, שזה בדיוק כמו בליגה, שם הם נמצאים 2 נקודות מעל בלקפול והקו האדום.

מול הקופות משתרע מגרש חניה גדול שבקצהו אוטובוס שיצא מכלל שימוש. על האוטובוס מוטבעים שמותיהם של 4 תחנות עיקריות בתולדות מילוול. כמובן שהתחנה הראשונה היא ברמונזדי. לאחריה מגיע וומבלי, בו ביקרה מילוול לראשונה ב-1999 כשעלתה לגמר הגביע לליגה השלישית והרביעית, שם הפסידה לוויגאן. התחנה השנייה, קארדיף, שבימי השיפוצים בוומבלי אירח את גמר הגביע ההיסטורי ב-2004 מול מנצ'סטר יונייטד והסתיים בהפסד 3:0. התחנה האחרונה היא בודפשט, לציון המשחק הבודד של מילוול באירופה, שהתקיים בעונה לאחר מכן מול פרנצבארוש והסתיים גם הוא בהפסד, 4:2 בסיכום.
החיבור למורשת המועדון לא מסתיים כאן. בחנות המועדון תוכלו למצוא חולצות ישנות שמנסים להיפטר מהן. הרוב הן חולצות בצבע צהוב זוהר במיוחד שיכולות לשמש גם כחולצה לאוהדי מכבי תל אביב וגם כאפוד זוהר בשעת הצורך. מיד אחרי הקופות ממתינה חנות קטנה שפעילה בימי משחקים ומוכרת תוכניות מן העבר. בארכיון המדהים הזה היה אפשר למצוא תוכניות מהעונות האחרונות ומשם ללכת אחורה עד לתוכניית המשחק מול קריסטל פאלאס, אי שם ב-1993.
בניגוד ללייטון אוריינט מסבירי הפנים, אל הפאב של אוהדי מילוול אי אפשר להיכנס בלי כרטיס חבר מועדון. האוהד המזדמן יצטרך לטייל בין שתי קצוות מנוגדות של המגרש כדי להרגיע את הנפש לפני המשחק. באחת מחכה סככה ענקית ובה ברז בודד שמוזג בירה ומסך טלוויזיה ענק שמעדכן על המתרחש בשאר המשחקים באנגליה. בקצה השני, מול חנות האוהדים, אפשר לשתות בירה אבל בעיקר לאכול. מנת הדגל מיועדת לכל מי שחובב אוכל גרוע אך שמנוני מספיק – סוג של משה בתיבה שעבר טיגון בשמן עמוק.

המשחק עצמו התפתח להיות די מביך עבור מילוול. הקבוצה המקומית, שנאבקת בצמרת ומכוונת לפחות להגיע לפלייאוף, מצאה את עצמה נרפית במיוחד בזמן שפליטווד דווקא תוקפת גלים גלים. ההזדמנויות המועטות שמילוול הגיעה אליהן התאפיינו בחוסר דיוק משווע ואפילו לא הגיעו לרחבה בחלק מהזמן. בתקציר אפשר לראות בדיוק על מה מדובר ולהבין עד כמה היה למילוול מזל שהמשחק הזה נגמר בניצחון שלהם.
אם יש מישהו ששווה לשבח אותו במשחק זה דווקא השופט, רוס ג'ויס. בנתונים הרשמיים של המשחק מצויין שנשרקו בסך הכל 17 עבירות. בתחושה מהיציע לפחות זה נראה כאילו הוא שרק אפילו חצי מזה. המשחק היה אגרסיבי, אבל שטף, ואני מוכן להמר ששופטים אחרים מליגות אחרות שנמצאות קצת יותר דרומית לאנגליה, היו מסיימים את המשחק הזה עם מספר תלת-ספרתי של עבירות וקצת יותר מארבעה צהובים.
כדי להפיח רוח חיים במשחק, אוהדי מילוול החליטו להתעלק על שחקן פליטווד, ניית'ן פונד. פונד הוא אחד הכוכבים הגדולים של פליטווד. הוא משחק במדיה מאז 2003. במחצית השנייה, בזמן שפונד ממשיך בעבודת ההגנה שלו, החלו יושבי הדן ובייחוד יושבי השורות הראשונות לשרוק בוז בכל נגיעה שלו. אחרי עימות ממושך בין פונד לקהל, רגע השיא מגיע באזור הדקה ה-60, כשכדור מתעופף אל היציע, אחד האוהדים תופס את הכדור מציע לפונד את הכדור, מנהל איתו טראש טוק בו לא הצלחתי להכריע מי קילל יותר, האוהד הוסיף עוד כמה קללות עסיסיות, לפני שהוא מנסה לפגוע עם הכדור בפונד. באופן לא מפתיע, האוהד היה מסטול מספיק כדי לפספס את פונד, אבל השופט לא פספס כלום וסיים את הסיפור עם צהוב.

אלו היו ארבעה ימים של כדורגל אחר. כדורגל שמחובר לאנשים ומזמין אליו את כולם. כדורגל שבו אנשים מעדיפים לראות את הקבוצה המקומית שלהם על פני עוד משחק באווירה מלאכותית בליגה בכירה. מעדיפים לשבת ליד כיסא ריק מאשר לשבת ליד מישהו שטס חצי עולם כדי לקפוץ בשערים של הקבוצה האורחת. מעדיפים את הבירה שלהם קרה ואת הפאי חם במקום ללכת לאכול אחרי המשחק ברשת המזון המהיר הקרובה.
זה בעיקר גורם לי להרגיש נימה של אכזבה. איך יגדלו אוהדים בארץ אם לא מצליחים למשוך אותם למשחקי הקבוצה המקומית? אני אפילו לא מדבר על תושבי פתח תקווה שמעדיפים את מכבי או הפועל תל אביב. איזו שייכות לילד מהצפון שאוהד את בית"ר ירושלים? לילד מהדרום שאוהד את מכבי חיפה?
מורשת? לפני המשחק של מילוול ערכו סיור באצטדיון מלא בפיקנטריה עם שחקן ששיחק במועדון בשנות ה-70. כמות הפעמים ששמעתי "מי זה הזקן הזה?" בטקסי הוקרה לשחקני עבר בארץ היא מתישה. אבל קבוצות בארץ בקושי מצליחות לשמור על מגרש ביתי ראוי בעיר שלהן, בהנחה שהן לא עשו רילוקיישן לעיר שבה יש קצת יותר כסף. אז את מי זה מעניין שהשחקן הזה עשה 400 הופעות במדי הקבוצה בזמן שהוא עבד כנהג אוטובוס? תביאו את השחקן הזה שהיום משחק כאן, אתמול שיחק ביריבה העירונית ומחר ישחק ביריבה האידיאולוגית.
כמעט שלושה עשורים הייתם פה, לא יכולתם להשאיר לנו משהו קצת יותר רציני בכדורגל מדאבל של המשטרה הבריטית?

העיר התחתית

18 באפריל 2016, ארלסמייד סטדיום, לונדון
הנדון – בילריקי טאון 1:1 (Isthmian Premier League)
לאלבום התמונות המלא: https://flic.kr/s/aHskyZuyCm

יום שני לא היה אמור להיות יום של כדורגל. במקסימום לשבת באיזה פאב בזמן המשחק של טוטנהאם מול סטוק סיטי. אתר שמסקר את הכדורגל בלונדון גילה לי שבאותו ערב יתקיים משחק בליגה השביעית במרחק יריקה ממני. באותו רגע היה לי ברור שזו הזדמנות מעניינת.
הארלסמייד סטדיום משמש בימים כתיקונם כביתם של הארו בורו, קבוצה אחרת בליגה, אבל הנדון נדדה אליו בעונת 2013/14. להנדון למעשה אין מגרש ביתי מאז 2008 ואחת לכמה שנים היא נודדת בין מגרשים. כאמור, זו העונה השלישית שלה במגרש והאחרונה על פי החוזה הנוכחי. אוהדי הקבוצה יצטרכו לתהות האם החוזה יוארך או שהקבוצה תנדוד למגרש חמישי מאז העזיבה של הקלרמונט רוד המיתולוגי.
גם הסיבה לקיום המשחק ביום שני היא מעניינת. המשחק, כמו כל משחק כדורגל באנגליה, היה אמור להתקיים בשעה 15:00 ביום שבת. בסוף השבוע פקד את אנגליה מזג אוויר קריר במיוחד והגשם גרם להצפת המגרש. המשחק נדחה ליום שני ופתח רצף די מזעזע עבור הקבוצה החצי-מקצוענית של שלושה משחקים בפחות משבוע. לשמחתה של הנדון, אלו המשחקים האחרונים של העונה.

הנדון נמצאת ברובע בארנט, כשממערב שוכן רובע הארו. האזור התברר כמקום די שקט. כל כך שקט, עד כדי כך שהציפורים מצייצות בו גם בשעות הערב. הדרך למגרש כללה הליכה לא קצרה, אבל כמו שאמרתי האזור כל כך שקט שלא חששתי גם כשהלכתי בסמטה צדדית חשוכה שבסיומה מצאתי את עצמי ליד חצר בית שהחומה שלו מפורקת והספיקו לזרוק בו אסלה שבורה.
הצופים המעטים לא הבינו כל כך מי הבחור שאין לו כרטיס חבר (לשואלים – תמורת 230 פאונד תוכלו להיות מנויי הקבוצה). במהרה הגעתי ל"קופה", שהיא למעשה מבנה לבנים שבתוכו יושב אדם שמוכר כרטיסים תמורת 10 פאונד. לאחר הרכישה, אתה אמור לעבור בגלגלת קרש, אבל הייתי כל כך אבוד שנכנסתי דרך כניסה אחרת למגרש.
המגרש עצמו בנוי בצורה פשוטה. מצד אחד, ארבע בטונדות, מופרדות באמצעות מחיצות, שלוש מהן מקורות, הרביעית לא. מאחורי השערים, יציע עמידה מצומצם יותר. העתקים של אותם יציעי עמידה ניצבים גם מצידו השני של קו האורך, אך באמצע מחכה "יציע הכבוד" – קרוב ל-100 כיסאות פלסטיק מקורים. לשואלים, כדי להגיע ליציע הכבוד פשוט צריך להקיף את המגרש.
לצד הבטונדות עומד המזנון שמוכר שתייה ואוכל, כשהמוצרים הפופולאריים הם צ'יזבורגר שמנוני במיוחד ותה בכוס קלקר גדולה. ליד יציע הכבוד ניצב סוג של קרוון קטן. בימים רגילים הוא משמש כחנות האוהדים של הארו בורו, אך הפעם הוא לובש צבעי ירוק-לבן ומוכר מרצ'נדייז של הנדון, החל מחולצות וצעיפים ועד לעטים עם סמל המועדון. מי שפספס את הבחור המבוגר בכניסה לאצטדיון, יוכל למצוא בחנות גם את התוכניה של המשחק.

בניגוד למחשבות על מועדונים קטנים באנגליה, הסיבה שבגללה האוהדים כל כך מחוברים אחד לשני היא העובדה שהחל מ-2006 הם מחזיקים במועדון. באותה שנה, גייסו האוהדים סכום של 25 אלף פאונד ורכשו את הקבוצה שחוותה הליך של פירוק. המטרה של האוהדים היא לגייס בכל שנה סכום של 100 אלף פאונד, סכום שלתפיסתם הוא מספק כדי להמשיך ולקיים את המועדון בליגה. בלי שאיפות גדולות ובלי דיבורים על עלייה, רק לשמר את המועדון הוותיק.
העונה הזו הלכה קצת יותר קשה עבור הנדון. שלושה מחזורים לסיום העונה, הנדון נמצאת רק נקודה מעל הקו האדום. אחרי המשחק הזה, שהוא משחק הבית האחרון שלה, מחכים לה שני משחקים מותחים מול ברג'ס היל טאון, יריבתה לתחתית, ובוגנור רג'יס טאון, שרוצה לשפר עמדות לפני הפלייאוף. למעשה, בילריקי היא היריבה האחרונה של הנדון שנמצאת בים (למרות שחודש אפריל באנגליה זו לא תקופה אידיאלית לים).
רוב האירועים במשחק הזה התרכזו במחצית הראשונה. כבר בתחילת המשחק, הנדון מספקת את תקציר העונה שלה, כשהחלוץ מקבל כדור על רחבת החמש, השוער שרוע על הרצפה כנכנע, אבל הבעיטה נבעטת יותר גבוהה מהפנדל של רוברטו באג'יו בגמר מונדיאל 94. בדקות האחרונות של המחצית היה נראה שבילריקי יגמרו סיפור, עם שער יתרון בדקה ה-40 ופנדל שנשרק רגע לפני השריקה. בליגות כאלה, הדברים משתנים במהירות, הפנדל מוחמץ, הנדון יוצאת למתפרצת, השוער הודף רע מאוד וכריס סיבי נותן בעיטה מ-40 מטר. הבעיטה פוגעת במשקוף, הכדור יורד למטה, פוגע בשוער ונכנס.
1:1 במחצית, האוהדים שמחים וטובי לב הולכים לשתות משהו במועדון. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מממש את התכניות המקוריות שלי – שתיתי בירה ב(סוג של) פאב וראיתי את המשחק של טוטנהאם.

המחצית השנייה הייתה מנומנמת למדי וגרמה לי לשים לב לכל מיני דברים קטנים. כך לדוגמה שמתי לב שאין אלונקה. כל טיפול היה יכול להימשך דקות ארוכות עד שהצליחו להעמיד את השחקן ולהוציא אותו החוצה. למי שאוהב להיטפל לכדורגל הישראלי, אני אגלה לכם שבארץ אי אפשר לקיים משחק, לא משנה באיזו מסגרת ובאיזו קבוצת גיל, בלי אלונקה.
מי שעוד הרשים היה המגן השמאלי של בילריקי. גרזן אמיתי, ראסטה מן אורגינל. כשהייתי שם, אף אחד לא ידע מי זה וההימור שלי היה שמדובר באיברהימה דיאלו, צרפתי ששיחק בליגות הנמוכות בארצו לפני שעבר לקבוצת חובבים בסקוטלנד והעונה הגיע לאנגליה. רק אחר כך הבנתי שמדובר באלכס סטיבנסון, ילד בן 18, שבסוף העונה זכה בתואר השחקן הצעיר המצטיין של המועדון (מכאן, קריאה נרגשת לקבוצות בארץ: הביאו את סטיבנסון! שווה כל גרוש!).
באופן כללי, מלבד החלק האחורי של בילריקי, לא היה יותר מדי ממה להתרגש מהכדורגל, שהיה גרוע במיוחד. אסופה של שחקנים שבקושי מצליחים להשתלט על כדור, ועד שזה קורה כבר מגיעה המסירה הבאה שתסתיים באיבוד. אם בהנדון מחפשים שחקנים, אולי כדאי להמליץ להם על הילדים ששיחקו בסמוך לבטונדות. הם בהחלט יוכלו לחזק את הקבוצה.

ATTENDANCE: Hendon v Billericay Town – 135 https://t.co/j1mEy6SPer

— Hendon Football Club (@HendonFC) April 18, 2016

בסיום המשחק, 1:1, ואוהדי הנדון מוחאים כפיים לגיבוריהם. האוהדים הלכו למועדון שוב כדי לראות את הדקות האחרונות מהמשחק של טוטנהאם. בפינה ישבו זוג אוהדים, גבר ואישה בשנות ה-60 לחייהם, יחד עם שני אוהדים בעלי מוגבלות בשנות ה-20 לחייהם, כולם לבושים בחולצת המועדון וצעיפי הירוק-לבן של הנדון על צווארם.
זו הקהילה שיוצרת מועדון. קבוצה של אנשים שהחליטו להציל את המועדון שלהם ומגייסים למענו מדי שנה לא מעט כסף. לא מתוך מטרה להתעשר ולא מתוך מטרה להתעצם, אלא מתוך מטרה לשמר את המסורת של המועדון שהוקם לפני יותר מ-100 שנים ולשמור על הפינה הקטנה ששייכת להם ולא לאיזה אוליגרך או שייח'.