האי אירלנד הוא לא גדול במיוחד. כמה שעות בודדות של נסיעות מספיקות כדי לחצות את האי מצפון לדרום. את הדרך הקצרה הזו עושות בשבועות האחרונים לינפילד וקורק סיטי, שתי סגניות האלופות של צפון אירלנד ואירלנד בהתאמה, במסגרת הסיבוב המוקדם הראשון של הליגה האירופית.
לא מדובר במפגש כל כך חריג. בזירה האירופית לא נפגשו קבוצות מאירלנד מצפון אירלנד מאז 2006, אז גלנטורן הצפון אירית ושלבורן האירית נפגשו במוקדמות ליגת האלופות. למרות זאת, במשך קרוב לעשור התקיים גביע סטנטה, גביע שערוץ הספורט האירי פרש עליו חסות והפגיש בין ארבע הקבוצות הבכירות של כל אחת מהליגות במעין אליפות כל-אירית.
מפגש הגומלין בין הקבוצות שיתקיים בקורק כנראה יעבור בלי בעיות מיוחדות, אבל זה לא עניין של מה בכך, לינפילד תוכל להעיד על כך כשהיא תשחזר את מה שקרה לה בפעם הראשונה בה היא הגיעה למשחק אירופי רשמי באירלנד ב-1979.
ב-1916, קבוצה של לאומנים אירים הכריזה על רצונם להשתרר מעול השלטון הבריטי ולהקים מדינה עצמאית. 5 שנות עימותים שהגיעו לשיאם במלחמת העצמאות האירית הסתיימו בפיצול של האי – החלק הדרומי, קתולי ברובו, זכה לעצמאות, בעוד שהחלק הצפוני, בעל רוב פרוטסטנטי, נותר תחת שלטון בריטי. הפיצול גרר אחריו שנים ארוכות של עימות שהצדדים המובילים בו היו ה-IRA, הצבא האירי הרפובליקני ששאף לאחד את האי מחדש, וכוחות בריטיים שרצו לשמור על המצב.
שנות ה-70 היו האות להחרפת המאבק. יום ראשון העקוב מדם, Bloody Sunday, היה האירוע המכונן. 14 גברים ונערים קתולים חפים מפשע נורו למוות בצפון אירלנד על ידי אנשי צבא בריטיים ועבור ה-IRA זה היה דבר שלא ניתן להבליג עליו. המאבק בין הצדדים הלך והחריף ונעשה אלים יותר ככל שעבר הזמן.
אחד הרגעים הקיצוניים קורה ב-27 באוגוסט 1979. לואי מאונטבטן, מפקד כוחות הצבא הבריטיים לשעבר ובן משפחת המלוכה הבריטית, שהה בבית הקיט שלו במלאמור, אירלנד. בזמן שהוא יצא לדוג עם כמה מבני משפחתו, פוצצו אנשי ה-IRA את ספינת הדייג שלו וגרמו למוות שלו ושל נכדו. האירוע היה חלק ממסע רצח של ה-IRA באותו היום שכלל גם מתקפה על מוצב בוורנפוינט, על הגבול בין החלק הצפוני והדרומי, מתקפה שבה נהרגו 18 חיילים בריטיים.
בתוך הסיטואציה הזו, יומיים אחרי הרצח של מאונטבטן, התכוננו באירלנד למפגש רותח במיוחד במוקדמות גביע אירופה לאלופות כשלינפילד, אלופת צפון אירלנד, אמורה להגיע לדאנדוק. זה לא היה המפגש הראשון בין קבוצות משני צדי האי, כבר היה אחד כזה ב-1970 בין ווטרפורד מאירלנד וגלנטורן מצפון אירלנד והוא הסתיים בלי אירועים מיוחדים.
את המתח היה ניתן להרגיש עוד לפני היציאה למסע, כשפאב שמזוהה עם אוהדי לינפילד סמוך לבלפסט נסגר ו-12 אוהדים נעצרו בעקבות קטטה המונית. כשהאוהדים הגיעו לדאנדוק אחרי נסיעה קצרה של שעה, קידמו את פניהם כ-300 שוטרים, הנוכחות המשטרתית הגדולה ביותר באירוע ספורט מחוץ לדבלין. האורייל פארק, האצטדיון הביתי של דאנדוק, נראה כמו זירת מלחמה כשהצפיפות ביציעים דחקה אוהדים לעמוד בשולי כר הדשא, שהתמלא במהירות לא רק באנשים, אלא גם באבנים.
המשחק יצא לדרך בכל זאת, אבל זה לא מה שגרם לעימותים להפסיק. בשלב מוקדם של המשחק, גדר התיל המפרידה בין אוהדי הקבוצות נעקרה ממקומה ואוהדי לינפילד היו ראו את המטרה לנגד עיניהם. בניגוד למקובל, האוהדים לא רצו להתעמת פנים אל פנים מול אוהדי דאנדוק, אלא העדיפו לתפס אל גג האצטדיון. האוהדים שהצליחו להגיע לשם ניגשו לאחד התרנים, הורידו משם את דגל אירלנד תוך כדי שאבנים נזרקות לעברם וקרעו אותו לחתיכות. עכשיו הגיע התור של העימותים הגדולים בין מחנות האוהדים ובעיקר בין האוהדים לכוחות המשטרה. אם הורדת הדגל לא הייתה סימן לכיבוש עמדה, אז אוהדי לינפילד ניסו להבהיר זאת בצורה טובה יותר, כשהם מטפסים אל ראש אחד מעמודי התאורה והניפו משם את דגלי היוניון ג'ק הבריטי ודגל צפון אירלנד.
המחזות רק הלכו והקצינו. את התחום בין היציעים לכר הדשא כיסו אבנים, לבנים ובקבוקים שלא הצליחו להגיע ליעדם. מדי פעם נדלקה אש מהיציעים, כשעוד דגל נשרף. השוטרים שניסו להרגיע את הרוחות רק הפכו את המצב לקיצוני יותר והמשחק נעצר מספר פעמים בגלל שהיה צורך לפנות פצועים ועצורים דרך כר הדשא. אף אחד כבר לא שם לב לשערים, אף אחד לא שם לב שהמשחק הסתיים ב-1:1.
סיום המשחק לא הביא איתו בשורות מעודדות יותר. אוהדי לינפילד צעדו לעבר האוטובוסים כשהם חוגגים ורק רוצים להגיע הביתה. האוהדים המקומיים לא אהבו את מה שהם ראו והחלו להשליך לעבר האוטובוסים והאוהדים אבנים ובקבוקי תבערה. הערב הארוך הזה הסתיים עם 100 פצועים, מתוכם 56 שוטרים, והראש החלו לחשוב על הגומלין בשבוע לאחר מכן בבלפסט.
באופ"א לא חיבבו כל כך את הרעיון שהגומלים יתקיים בבלפסט, בייחוד אחרי המראות הקשים מהמשחק הראשון. למרות הכל, הוחלט שלא להדיח את שתי הקבוצות ולא להשעות את צפון אירלנד ואירלנד מכדורגל אירופי. שתי הקבוצות נקנסו, דאנדוק המארחת בכ-900 פאונד ואילו לינפילד קיבלה עונש כבד של 15 אלף פאונד בכדי לכסות את הנזקים. לינפילד קיבלה עונש חמור נוסף והוא העברת הגומלין למגרש נייטרלי. בתחילה לינפילד שקלה לארח את המשחק באייברוקס, האצטדיון הביתי של ריינג'רס, אבל בלחץ של דאנדוק אופ"א הורתה לקיים את המשחק מחוץ לאיים הבריטיים. הגומלין התקיים לעיני מאות בודדות של אנשים שהטריחו את עצמם להארלם, סמוך לאמסטרדם. דאנדוק ניצחה 0:2 ומשם המשיכה עד לשמינית הגמר, שם היא נעצרה ב"דרבי" נוסף, הפעם מול סלטיק.
מאז העניינים באירלנד נרגעו. אמנם ההסכם שציין את סוף הסכסוך, הסכם יום השישי הטוב, נחתם רק ב-1998, אבל עוד לפני כן נראה היה שהעימות לא יגלוש יותר לתחום הספורט. ב-1984, לינפילד ביקרה שוב באירלנד, הפעם מול שמרוק רוברס. 500 שוטרים היו ערוכים למרחץ דמים בדבלין, בעוד שבפועל לא קרה כלום. התקשורת האירית אפילו החמיאה לאוהדים, כשהיא מציינת שלעיתים אפילו לא נראה שהיו באצטדיון אוהדים של שתי קבוצות.
כך יהיה גם הפעם. קורק סיטי ולינפילד יעלו על הדשא, ישחקו כדורגל וייהנו מאווירה טובה, בדיוק כמו שהיה בבלפסט שבוע קודם לכן. האירים משני הצדדים כבר מוכנים, אוהדים ושחקנים כאחד, הפוליטיקאים והשוטרים כבר מזמן לא חלק מהסיפור הזה – אירלנד מעולם לא נשמעה כמו מקום כל כך מושלם.
יוספורט 