תקנה לי אליפות

שריקת הסיום שנשמעה באל עין נתנה את האות לחגיגות של האורחים מדרום קוריאה. ג'ונבוק יונדאי מוטורס היא אלופת אסיה החדשה אחרי 1:1 במשחק השני ו-2:3 בסיכום שני המשחקים מול אל עין מהאמירויות.
הקוריאנים חגגו וצהלו. רק כמה שבועות לפני כן הם חגגו אליפות מקומית, שלישית ברציפות, אבל החגיגות לא נמשכו יותר מדי זמן. החלטת בית הדין של ההתאחדות בדרום קוריאה הפחיתה להם 9 נקודות והורידה אותם אל המקום השני.
אם הסיפור היה רגיל, ג'ונבוק הייתה הגיבורה של היום. באסיה, כמו שנהוג באסיה, אף סיפור לא רגיל, וכך גם המקרה שלנו. אלופת ליגת האלופות האסיאתית היא הקבוצה שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לראות זוכה בתואר.

הסיפור מתחיל ב-2013 עם קבוצה קטנה בשם גיונגנאם. הקבוצה נאבקה באותם ימים על מקומה בליגה הראשונה ולשם כך חיפשה עזרה מכיוונים אחרים. באביב 2016 התפוצץ הכל כשהתברר שהעזרה שהיא חיפשה כללה שוחד לשופטים. גיונגנאם אמנם הספיקה לרדת ליגה מאז, אבל גם כשהיא בליגה השנייה היא חוטפת עונש הפחתה של 10 נקודות לצד קנס של 70 מיליון וון (כ-60 אלף דולר).
כשכדור שלג מתחיל להתגלגל, הוא יכול בקלות לזרוע אחריו הרס. במקרה הזה, השופטים חשפו גם את ג'ונבוק, ששיחדה שופטים באותה תקופה פחות או יותר. חקירת המשטרה גילתה שהיא שילמה שוחד לשופטים בלפחות חמישה משחקים. כולם היו מוכנים לענישה כבדה במיוחד כלפי הקבוצה הסוררת, לפחות כמו העונשים שספגה גיונגנאם.
כאן התחילו לרוץ כל מיני נסיבות מקלות. הבקשה ה"רשמית" של ג'ונבוק מהשופטים הייתה "לקבל החלטות לטובת הקבוצה" ולא להטות משחקים. טיעון נוסף היה שהיקפי התשלומי שהעבירה ג'ונבוק היו נמוכים במיוחד. אם זה לא הספיק, עלתה גם הטענה שאף גורם בכיר במועדון לא היה מעורב בנושא, אלא רק אדם אחד שעבד כסקאוט במועדון.
הכל הוביל אל העונש המגוחך מהפתיחה – הפחתה של 9 נקודות, שגררו את איבוד האליפות, וקנס כספי של 100 מיליון וון (כ-85 אלף דולר).

העניין הגדול הוא שה-AFC, התאחדות הכדורגל של אסיה, בדרך כלל לא נשאר אדיש לניסיונות של הטיית משחקים. רק לאחרונה הושעה לשנה שוער נבחרת הנוער של צפון קוריאה יחד עם המאמן שלו בגלל חשד סביר למכירת משחק באליפות אסיה לנוער שהתקיימה השנה. בתקנון של הארגון אפילו מצויין במפורש שבמידה וקבוצה מעורבת בניסיון הטייה, היא תוענש באופן מיידי.
כנראה שיש מישהו ב-AFC שפחות מעוניין בצעד דרסטי כזה. ההחלטה של ההתאחדות הקוריאנית התקבלה בדיוק בימים שבין שני משחקי חצי גמר ליגת האלופות. ג'ונבוק ניצחה במשחק הראשון שלה 1:4 את FC סיאול, מי שלקחה ממנה את תואר האליפות בדרום קוריאה.
לא רק שהיתרון בתוצאה היה שלה, אלא גם היתרון הכלכלי. ג'ונבוק מצליחה להביא לא מעט קהל למשחקי הבית שלה בז'אונז'ו, בעוד שהיריבה מהבירה בקושי ממלאת חצי אצטדיון. תוסיפו לזה את נותנת החסות היוקרתית בדמותה של יונדאי וקיבלתם את כל הסיבות למה ג'ונבוק לא קיבלה אפילו אזהרה מההתאחדות האסיאתית.

כששומעים סיפור כזה, אפשר להעריך טוב יותר עד כמה ההחלטה להוריד ליגה את יובנטוס בפרשת הקאלצ'יופולי לפני כעשור הייתה אמיצה. יובנטוס היא שם דבר בכדורגל העולמי ולקח לה כמה שנים עד שהיא הצליחה לבנות את עצמה מחדש.
עם או בלי קשר לרמה המקצועית של אל עין, ג'ונבוק היא לא הקבוצה שהיינו רוצים לראות זוכה בליגת האלופות של אסיה. היא מייצגת את כל מה שרע בכדורגל המודרני, גם אם הדברים נעשים בקנה מידה קטן יותר מאלו שקורים באירופה. קבוצות גדולות, כסף גדול וספונסרים מכריעים את הגורל של מה שאנחנו רואים על הדשא.
מה נשאר לנו כאוהדי כדורגל? לקוות שזו לא נורמה שנמצאת בכל אחת מהליגות שאנחנו צופים בהם. בטווח הקצר יותר, בעוד שבועיים ג'ונבוק תשתתף בגביע העולם למועדונים. כל מה שצריך לעשות זה רק להתפלל שקלוב אמריקה, אלופת צפון אמריקה שמגיעה ממקסיקו, תשפיל אותה מספיק חזק כדי לזעוק את זעקתם של אוהדי הכדורגל.

השמש הזוהרת מקאבול

זוהיב איסלאם אמירי, אחד השחקנים הראשונים שיצאו באופן ישיר מהליגה באפגניסטן, התראיין לפני מספר חודשים לגרדיאן הבריטי. אמירי נולד במאי 1987, כשילדותו עוברת בצל שלטון הטליבאן במדינה, ובראיון הוא מנסה לשחזר את הפעמים הראשונות בהן הוא נחשף לכדורגל. "הכל היה אסור בימים ההם. הבילוי היחיד שהותר היה הכדורגל, וגם זה רק באצטדיון הלאומי בקאבול", הוא מספר לכתב, "אבל במחצית, אנשי הטליבאן היו מגיעים וכורתים ידיים או מוציאים אנשים להורג". כשרואים את מה שקורה בכדורגל האפגני בשנים האחרונות, פתאום נראה שהסיפורים של אמירי מגיעים מיקום מקביל, אחרת הצמיחה של הענף אמורה להיות תוצר של נס או של עבודה יוצאת דופן.

במשך 18 שנים היה הכדורגל האפגני נתון לבידוד עולמי. בספטמבר 1984 שיחקה הנבחרת האפגנית את משחקה הרשמי האחרון במוקדמות גביע אסיה מול ירדן, ומאז חוותה אפגניסטן נוכחות סובייטית מוגברת, מלחמת אזרחים ושלטון טרור. רק ב-2002 חזרה הנבחרת לבמה הבינלאומית, כשהופיעה במשחקי אסיה בדרום קוריאה. שלוש תבוסות ומאזן שערים של 0 כיבושים ו-32 ספיגות היו התוצאות שאפיינו את הנבחרת הזו עם חזרתה לזירה הבינלאומית. את הניצחון הרשמי הראשון שלה היא רשמה במרץ 2003, כשהיא מנצחת את קירגיזסטן 1:2 במוקדמות גביע אסיה. מי שחשב שהניצחון הזה יסמל את השינוי הגדול, טעה, ויומיים לאחר מכן הנבחרת הובסה 4:0 מול נפאל החלשה.

המפנה האמיתי מתחיל במפגש הכפול של אפגניסטן מול טורקמניסטן במסגרת מוקדמות מונדיאל 2006. המשחק הראשון בחוץ הסתיים בתבוסה משפילה, 11:0, כשגם הגומלין ההיסטורי בקאבול מסתיים בהפסד. ההתאחדות האפגנית החליטה שזה הזמן לנקוט בצעדים לשיפור הנבחרת הלאומית ובאותה שנה הוקמה "ליגת העל של קאבול" (Kabul Premier League). במשך 6 שנים התקיימה הליגה הזו, מבוססת על קבוצות מהבירה בלבד, והתבוססה בבינוניות.

ב-2012 מחליטים בהתאחדות האפגנית לנצל את הפופולאריות הגדולה של הענף כדי לייצר ליגה חדשה לחלוטין. המשחקים ממשיכים להתקיים בקאבול, אבל את הקבוצות שמזוהות עם העיר החליפו 8 זיכיונות, שכל אחד מהם מייצג מחוז אחר באפגניסטן. כדי לאתר כשרונות צעירים החליטו לייצר תכנית ריאליטי בשם "המגרש הירוק" (Maidan e Sabz), שבסיומה כדורגלנים מוכרים ולא מוכרים הרכיבו סגלים של 18 שחקנים לכל אחת מהקבוצות החדשות. אחרי שהסתיימה העונה הרביעית, אפשר להגיד שבליגה הזו יש דברים שגם אנחנו יכולים לחלום עליהם – ענקית התקשורת המקומית, רושאן, היא נותנת החסות הרשמית לליגה, המשחקים מועברים בשתי תחנות רדיו ומשודרים באיכות גבוהה בשתי תחנות טלוויזיה וביוטיוב. על פי הערכות, בגמר האחרון צפו 13.5 מיליון איש, כ-52% רייטינג.

עם זאת, קשה מאוד לייצר שינוי בזמן קצר. זוהיב איסלאם אמירי אולי עשה היסטוריה כשב-2011 עזב את הליגה האפגנית והצטרף למומבאי ההודית, אך מעטים השחקנים בליגה המקומית שיכולים לעשות את קפיצת המדרגה. בשנים האחרונות, לצד השחקנים המקומיים, החלו באפגניסטן לחפש את צאצאי הפליטים מהמדינה שזכו לקבל חינוך לכדורגל אירופי. השחקנים שממלאים היו את הנבחרת מגיעים מכל קצוות אירופה – אובייס עזיזי (Ovays Azizi) מדנמרק, רוהולה איקבאלזדה (Roholla Iqbalzadeh) מנורבגיה, נורלה אמירי (Norlla Amiri) משבדיה ומוסטפא חדיד (Mustafa Hadid) מגרמניה. גם שחקנים מהליגות הנמוכות בהולנד והליגות המחוזיות של אוסטרליה הגיעו בעבר, והכל במטרה לחזק את הנבחרת.

לא כל פרוייקט מתאזרחים או מהגרים עובד בצורה מושלמת, אבל נראה שבאפגניסטן הדברים עובדים בצורה שונה. האפגנים הצליחו לטפס במעלה דירוג פיפ"א, בו היא הגיעה עד לדירוג השיא של המקום ה-122, בזכות לא מעט תוצאות מפתיעות. ב-2014 הם העפילו לגביע האתגר, מפעל שנועד לקדם את הנבחרות החלשות של אסיה, וסיימו את הטורניר בצורה נהדרת עם המקום הרביעי, לאחר הפסד לפלסטין בחצי הגמר והפסד למלדיבים בפנדלים במשחק על המקום השלישי. מוקדם יותר השנה, אפגניסטן רשמה ניצחון כפול על קמבודיה במוקדמות מונדיאל 2018, מה שנרשם כשני הניצחונות הראשונים אי פעם של אפגניסטן במסגרת זו. בהתחשב בעובדה שבשנים האחרונות נבחרת אפגניסטן לא מארחת בביתה והיא נאלצת לנדוד בין האצטדיונים, ניתן אפילו להיות מופתעים יותר.

את היוקרה האמיתית מחפשת אפגניסטן באליפות דרום אסיה. הטורניר מתקיים מדי שנתיים ומכנס את הנבחרות החזקות של האזור לטורניר מותח. אם להיות כנים, הטורניר היה צפוי במשך שנים כשהודו זוכה ב-6 מתוך 9 הטורנירים הראשונים. בשנת 2011, הודו אירחה את הטורניר ואפגניסטן הוכיחה בפעם הראשונה שזו הולכת להיות נבחרת שונה, כשהיא מחלצת ממנה 1:1 במשחק הפתיחה. האפגנים הגיעו עד לגמר, בו הפסידו 4:0 במפגש נוסף מול הודו, במה שהפך להישג המשמעותי הראשון של הנבחרת בעידן החדש. שנתיים מאוחר יותר, חזרה אפגניסטן למקום שבו הכל התחיל, קטמנדו, העיר שאירחה את המשחקים הראשונים של הנבחרת לאחר עידן הטליבאן. האפגנים חצו את שלב הבתים ורשמו בשלב הנוקאאוט שתי סגירות מעגל: אחת בחצי הגמר, עם ניצחון 0:1 מול נפאל, הנבחרת שהביסה אותם בקטמנדו עשור קודם לכן, והשנייה בגמר, כשהיא מנצחת 0:2 את הודו. את השערים בגמר כבשו מוסטפא אזאדזוי וסנדז'אר אחמדי, שניהם ילידי אפגניסטן שגדלו בגרמניה.

בשנת 2013 זכתה ההתאחדות האפגנית בפרס המשחק ההוגן במסגרת טקס כדור הזהב. העסקנים של פיפ"א לא נותרו אדישים ונימקו את מתן הפרס בשל "המסירות והעבודה הקשה בפיתוח הכדורגל בגילאים הצעירים ובניית יסודות המשחק וטיפוח הליגה הלאומית בסביבה של אלימות והרס". אי אפשר לפספס את זה, העבודה הזו מובילה להצלחה מסחררת והאפגנים כבר מסתכלים הלאה לאליפות דרום אסיה שנפתחה השבוע. האפגנים ינסו לעשות הכל כדי להגן על התואר, במה שיהיה עוד צעד של התקדמות עבור המדינה.