אחת הטענות החריפות סביב היורו הנוכחי זו השיטה. השיטה הביזארית שבה יותר קשה להיות מודח בשלב הבתים מאשר לעלות לשמינית הגמר, זו שבה היריבה שלך בשמינית הגמר נקבעת כמעט ברגע האחרון.
בדיוק ברגעים האלו, כמעט בנקודת האמצע של שלב הבתים, נפגשות ספרד וטורקיה. טורקיה יכולה לספר לכם על המשחק האחרון שלה מול צ'כיה בשלב הבתים של יורו 2008, משחק שאם היה מסתיים בתיקו, העולה לרבע הגמר הייתה נקבעת בדו קרב פנדלים בין הנבחרות. למזלה, צמד שערים של ניהאט קאהבצ'י בדקות הסיום מנע את הסיטואציה הביזארית.
לטורקיה יש עוד סיפור כזה, על שיטה שהולכת עקום, ובאופן מקרי גם ספרד הייתה מעורבת בו. פה שום דו קרב פנדלים לא עוזר, רק ילד איטלקי בן 14 עם עיניים מכוסות.
במוקדמות מונדיאל 1954, ספרד וטורקיה הוגרלו לשחק זו מול זו על כרטיס בודד לטורניר בשוויץ. הנבחרת השלישית בבית, הולנד, החליטה לפרוש מסיבותיה שלה, וכך הועברה ההכרעה ל-180 דקות של כדורגל במדריד ובאיסטנבול.
שתי הנבחרות היו נבחרות די בכירות ברמה האירופית באותם ימים. 4 שנים קודם לכן, שתי הנבחרות העפילו למונדיאל בברזיל. ספרד סיימה את שלב הבתים בצורה מושלמת, כולל ניצחון גדול על נבחרת אנגליה משער של תלמו זארה , אבל בית הגמר היה קשה יותר והסתיים עם המקום הרביעי המכובד. נבחרת טורקיה כבר העפילה לטורניר, אבל החליטה לפרוש בגלל העלויות הגבוהות של הטיול לברזיל. כעת היא רואה לנגד עיניה את ההעפלה לטורניר, ואם אפשר הפעם היא גם תופיע בו.
גם פרנקו לא היה יכול למנוע מנבחרת ספרד להיות מבוססת על כמה מכוכבי ברצלונה, אלופת ספרד דאז. שחקנים כמו ז'ואן סגארה, מריאנו גונזאלבו וכמובן לאסלו קובאלה היו אלו שהובילו את נבחרת ספרד. את הנבחרת חיזקו כרמלו סדרון מאתלטיק בילבאו ואנטוניו פוצ'אדס מוולנסיה, וכולם היו רתומים למען הופעה שלישית במונדיאל.
היריבה שמולם, נבחרת טורקיה, הייתה מבוססת על שחקנים משלוש הקבוצות הגדולות של איסטנבול. הכוכבים של גלאטסראיי ובשיקטאש הם נחמדים, אבל מי שהיו אמורים להוביל הם שני שחקנים פנרבחצ'ה – לפטר קוצ'וקיאנידיס, שחזר מוקדם יותר לטורקיה אחרי קדנציות קצרות בפיורנטינה ובניס, ובורהאן סארגון, אחד הכובשים המצטיינים בליגה עם 15 שערים ב-18 משחקים.
בינואר 1954 נפגשו הנבחרות למשחק הראשון בין השתיים. איצטדיון שמארטין במדריד, שלימים יהפוך לסנטיאגו ברנבאו, היה מלא כמעט עד אפס מקום. ספרד הייתה השליטה המוחלטת במגרש. זה היה נראה כאילו ספרד אמורה לטייל אל הטורניר בהליכה, כי הטורקים הגיעו על תקן ניצבים למשחק ההוא. ונאנסיו פרז היה הראשון לכבוש עבור הספרדים בדקה ה-13, רג'פ אדאניר איזן בדקה ה-31, ובמחצית השנייה זו הייתה הצגה של אגוסטין גאינסה, מיגל גונזאלס ורפאל אלסואה. ספרד מנצחת 1:4 ומגיעה בטוחה לגומלין באיסטנבול.
הבעיה בגומלין היא כמו שאמרנו השיטה. לא הפרש השערים וגם לא יחס השערים היו אלו שהיו מכריעים מי תעלה למונדיאל. הכלל הוא נורא פשוט – לצבור כמה שיותר נקודות. לכן הספרדים היו צריכים תיקו ומעלה בשביל לעלות. הפסד, ולא משנה באיזה הפרש, יצור מצב בעייתי. ב-14 במרץ אירחה טורקיה את ספרד באצטדיון מידהאטפאשה, אצטדיונה הביתי של בשיקטאש. בניגוד למשחק הראשון, המשחק הזה הלך הרבה יותר צמוד. בורהאן סארגון שוב הוכיח שהוא יודע לכבוש ושער בודד שלו בדקה ה-16 קבע את תוצאת המשחק, 0:1 לטורקיה.
שוויון נקודות. כל אחת ניצחה פעם אחת, הפרש השערים לא שינה דבר, והנבחרות נאלצו לקבוע משחק שלישי שיכריע את זהות העולה. שלושה ימים אחרי המשחק באיסטנבול, שתי הנבחרות נפגשו שוב, הפעם בסטאדיו אולימפיקו ברומא. 50 אלף צופים גדשו את היציעים וראו איך ספרד יושבת על השער הטורקי עד שחוזה לואיס ארטצ'ה העלה את ספרד ל-0:1 בדקה ה-11. ארטצ'ה כבר טעם בפיו שוקולד שוויצרי עם השער השני המהיר שלו, אבל השופט פסל אותו בטענת נבדל. כשזה קורה, הטורקים מתעוררים ובורהאן סארגון כובש שוב, 1:1. במחצית השנייה התהפכו היוצרות, בדקה ה-64 סואט מאמאט כובש את המהפך, טורקיה עולה ל-1:2. הדרמה החמירה כשבדקה ה-78 הספרדים מגביהים קרן מצד ימין, בלאגן שלם ברחבה מסתיים עם שער של אדריאן אסקודרו, 2:2.
הספרדים החלו לאבד עשתונות. כבר בדקות האחרונות של הזמן החוקי, החמצה נוספת של ספרד הסתיימה בקטטה כלפי השוער הטורקי, טורגאי שרן. הימים הם ימים בהם אין כרטיסים בכדורגל ולכן כל מי שהיה מעורב עדיין על הדשא. את העצבים שלהם הם יצטרכו להוציא בחצי שעה של הארכה. חצי השעה הנוספת הסתיימה בלי שערים, למרות שספרד לחצה ולחצה, תקפה גלים גלים, והטורקים יודעים לתאר את הדבר הזה בצורה מצויינת – Yok.
דו קרב הפנדלים נכנס לשימוש כמעט שני עשורים אחר כך, אז איך מכריעים עכשיו מי עולה למונדיאל? יש ויכוחים גדולים לגבי הרקע ממנו מגיע לואיג'י פרנקו ג'מה, ילד רומאי בן 14 שעל כתפיו הצנומות הוטלה מלאכת הכרעת המשחק. חלק אומרים שמדובר בילד שנמצא באופן מקרי סמוך לחומת האצטדיון, חלק אומרים שמדובר בבן של אחד מהעובדים במקום. בתום המשחק הונח מול לואיג'י גביע ובו שני פתקים, אחד עבור כל נבחרת. עיניו של לואיג'י כוסו, הוא ערבב קלות את הפתקים, שלף אחד והעניק אותו לעסקן הקרוב אליו. הפתק נפתח, השם של טורקיה היה כתוב וברחובות איסטנבול יכלו לחגוג את ה"ניצחון" על ספרד.
במונדיאל חוותה טורקיה את השיטה מכה בה, הפעם מהכיוון המפסיד. שוויון נקודות בינה למערב גרמניה בתום שלב הבתים גרר אותה למשחק מכריע על ההעפלה לרבע הגמר. הפעם, אף ילד לא הגיע לאצטדיון כדי להגריל פתקים, הגרמנים פשוט הביסו את טורקיה 2:7 ומשם דהרו כל הדרך עד לזכייה הראשונה שלהם במונדיאל.
לפעמים השיטה עומדת לצידך ולפעמים לא. פעם הפתק הנכון יוצא ופעם אתה רק מתפלל שלא תגיעו להארכה בכלל. אפשר לבכות עוד הרבה על שיטות מוזרות ועקומות, אבל בסופו של דבר קסמו של טורניר הוא שהזוכה נקבעת בהתאם לכללים שהוגדרו מראש. זה עדיין לא אירוע של ה-WWE שבו הכללים יכולים להשתנות תוך כדי תנועה, כולם יודעים (בערך) איך משחקים ומה צריך כדי להגיע רחוק.
בסופו של דבר, כל עוד הדברים לא נתונים ליד הגורל או לידו של ילד בן 14 וכל ההכרעות מושגות על הדשא, אף שיטה בעולם לא יכולה להפיל אלופה שמרוויחה את התואר בזכות יכולת מקצועית.
יוספורט 